הרבה פעמים אנחנו פוגשות את הקושי של הילד רק כשהוא כבר צועק.
כשהוא לא רוצה להכין שיעורי בית.
כשהוא מתחמק מקריאה.
כשהוא אומר “אני לא יודע”.
כשהוא מתעצבן מול ספר.
כשהוא משווה את עצמו לילדים אחרים ומתחיל להרגיש שהוא יכול פחות מהם.
אבל ברוב המקרים, הקושי לא מתחיל בכיתה א׳.
הוא מתחיל הרבה קודם, בשלב שבו הילד עדיין לא יודע להסביר במילים מה קשה לו.
הוא מרגיש עומס.
הוא מרגיש בלבול.
הוא מרגיש שהוא לא מצליח “לתפוס” את מה שמבקשים ממנו.
וכאן בדיוק נכנסת שיטת טף־תווים.
טף־תווים היא שיטה שפיתחה ד״ר יהודית כרמון, שמחברת בין מוזיקה, תווים פשוטים, משחק, נגינה וחשיבה. השיטה מבוססת על רעיון עמוק מאוד: לפני שילד לומד לקרוא אותיות ומילים, הוא צריך לבנות במוח את היכולת להבין איך בכלל קוראים.
כלומר, לפני שהילד פוגש את האות א׳, ב׳, ג׳ — הוא צריך ללמוד לזהות סימן, לחבר אותו לצליל, לעקוב אחרי רצף, לזכור, לדייק, להבין כיוון, לשמור מידע בזיכרון עד שהוא מקבל משמעות.
אלו לא דברים קטנים.
אלו היסודות שעליהם נבנית הקריאה.
במאמר האקדמי על שיטת The Musical Notes Method נכתב שהשיטה מתחילה דווקא מהרכיבים הכלליים של הקריאה, המשותפים לכל השפות האלפביתיות, כולל תווים מוזיקליים, ורק לאחר שנבנית “סכמת קריאה” ראשונה דרך מוזיקה, הקריאה המילולית נעשית קלה יותר עבור הילד
וזו נקודה שכל אמא צריכה להבין:
הילד לא צריך לחכות לכישלון כדי לקבל עזרה.
הוא יכול לקבל הכנה חכמה לפני שהוא חווה קושי ההופך לפער שאינו יודע איך לסגור.
למה דווקא מוזיקה?
כי מוזיקה היא שפה שילדים מרגישים עוד לפני שהם מבינים מילים מורכבות.
ילד שומע קצב.
ילד מזהה חזרה של מנגינה.
ילד מרגיש שינוי בצליל.
ילד זוכר מנגינה.
ילד מגיב לתנועה, לשיר, למשחק.
אם מאפשרים לו זאת, הוא מתפתח בכיוון הנכון מיום לידתו
המוזיקה היא פותחת הדלת הטבעית והראשונה לעולם הלמידה.
בשיטת טף־תווים הילד לא יושב מול דף עמוס ומרגיש שהוא “נבחן”. הוא פוגש סימנים פשוטים, מנגן אותם, שומע את הצליל, חוזר עליו, מזהה רצפים — ומתוך הפעולה החווייתית הזו הוא מפתח כישורים שמשרתים אחר כך את הקריאה.
במחקרים על השיטה נמצא כי ילדים שלמדו בטף־תווים השיגו תוצאות גבוהות יותר במדדי קריאה, מהירות קריאה והבנת הנקרא. במחקר שנערך על 150 ילדי גן ונמשך גם למעקב בכיתה א׳, קבוצת טף־תווים הראתה הישגים מובהקים בכל פרמטרי הקריאה: מספר טעויות קטן יותר, זמן קריאה בקול ארוך יותר ורהוט יותר , מהירות גבוהה יותר והבנה עמוקה יותר.
כלומר, השיטה אינה “רק מוזיקה”.
היא משתמשת במוזיקה ככלי לבניית יכולת למידה.
מפני שהיא השפה הטבעית הראשונה של כל ילד לפני שהבין את שפת האם שלו.
איך אני יודעת זאת? למזלי כשהתחלתי ללמד מוזיקה, לימדתי בסמינר סטודנטים בני גילי. כי זה מה שקיבלתי. אחרי שנתיים בהם נישאתי וילדתי את בתי הבכורה, לא יכולתי להמשיך לנסוע מת"א לגבעת וושינגטון וקיבלתי בי"ס תיכון ובי"ס יסודי. אחרי עוד שנות ניסיון קיבלתי בי"ס יסודי שכלל גם את גן הילדים שלו.
כאן לראשונה הבנתי היכן עלי להתמקד, אם אני רוצה באמת לעזור לילדים בכל תחומי הלמידה שלהם. כי בגן רוב הילדים עוד לא חוו כישלון צורב, לא נעלבו, עוד לא שלחו להם "מורה מתקנת". כי ילד שמורה כזו מגיעה אליו כבר חווה כישלון והמוטיבציה שלו באדמה. הוא כבר "סגר" את מוחו מפני כל למידה! הוא נעלב מכך שכל הכיתה יודעת שיש לו מורה "מתקנת". איזה כינוי איום זה מתקנת! מה, הילד "שבור", היכן? מה נשבר אצלו?? איזה אדם בכל גיל שיהיה, מוכן להודות קבל כל חבריו שהוא "שבור" וצריך "לתקן" אותו? זו שיטה שמייצרת ילדים מדוכאים, שאינם מכירים את שמחת הלמידה וההנאה שבצידה, הן מבחינת התכנים המעשירים והן מבחינת התחושה ש"אני מצליח".
ילד מצליח הוא גם ילד חברותי. מפרגן לחבריו ומנסה לעזור להם, ולהביא גם אותם לתחושת ההצלחה המענגת שלו הוא לא מסתכל על חבריו מלמעלה, אלא באמת רוצה שיהיו לו חברים יודעים ומצליחים כמוהו. זו הסיבה שילד מצליח, מצטיין אוהבים אותו גם מורים וגם חברים.
מה הילד מרוויח מהשיטה?
הילד מרוויח קודם כל חוויית הצלחה.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר.
כי כשילד מצליח בגיל צעיר, הוא מתחיל להאמין בעצמו.
כשהוא מבין את הסימן, מזהה את הצליל, מצליח לנגן, מצליח לעקוב אחרי רצף — הוא חווה את עצמו כילד מסוגל.
תחושה זו עוברת איתו הלאה.
לכיתה.
לקריאה.
למשימות.
לקשר עם המורה.
ולתחושת הערך העצמי שלו.
בנוסף, השיטה מחזקת יכולות בסיסיות כמו זיכרון שמיעתי, הבחנה בין צלילים, שילוב בין ראייה לשמיעה, כיווניות, רצף, דיוק ושטף. במאמרים על השיטה מוסבר כי טף־תווים מלמדת קריאה מוחשית עם 3 חושים: ראיה – של הסימן, האות. מגע-יד – חוש מישוש במקום קבוע לצליל קבוע בכלי הנגינה, שמיעה – של הצליל שמגע אצבעות הילד הפיק בהתאם לסימן או לאות. הצירוף החושני הזה גורם לילד להבין איך הוא "קורא" (מנגן) ואז מתאפשר לו ללמוד באופן מפורש גם כללים של קריאה. כל כלל כולל עמו הרבה פרטים שנכללים בו. ילד שנתקל בפרט ועוד פרט ועוד פרט, מתחיל בעצמו לפתח הבנה של הכללה בין צלילים דומים מכל מיני בחינות. פיתוח חשיבה כוללת היא חשיבה מופשטת הכוללת הרבה פרטים שנכללים בכלל אחד או יותר, בשיטות רגילות אין לומדים כללים אלא לעיתים רחוקות, ורק בצורה עקיפה או משתמעת. הרווח הנקי בלימוד באמצעות מוסיקה הוא מעבר קל ומהיר יותר מחשיבה ילדותית מוחשית לחשיבה מופשטת ובוגרת המכילה כללים.
וזה משמעותי במיוחד עבור ילדים שלא תמיד “קולטים לבד”, ועליהם נאמר "את פתח לו".
יש ילדים שהמערכת הרגילה מתאימה להם.
אבל יש ילדים שצריכים דרך אחרת, מוחשית יותר, חווייתית יותר, רכה יותר.
לא כי הם פחות חכמים.
אלא כי הם צריכים גשר.
טף־תווים היא בדיוק הגשר הזה — בין עולם המשחק לעולם הלמידה, בין צליל לסימן, בין חוויה להבנה.
למה זה חשוב דווקא לאמא?
כי אמא היא בדרך כלל הראשונה שמרגישה שמשהו לא יושב טוב.
במיוחד בעת מלחמה בה האב מגוייס
היא רואה את הילד מתכווץ.
היא שומעת את הטון כשהוא אומר “לא בא לי”.
היא מזהה את הפחד עוד לפני שמישהו קורא לזה “קושי”.
ולכן אמא לא צריכה לחכות לאבחון, לציון נמוך או להערה מהמורה כדי לתת לילד שלה יתרון.
היא יכולה לבחור מראש בדרך שמחזקת את הבסיס.
שיטת טף־תווים מאפשרת לילד לפגוש למידה ממקום חיובי. לא דרך לחץ, לא דרך השוואה, לא דרך ביקורת — אלא דרך משחק, מוזיקה והצלחה הדרגתית וצומחת.
וזה משנה את כל החוויה.
כי ילד שלא מפחד ללמוד, לומד יותר טוב.
ילד שמרגיש שהוא מצליח, מוכן לנסות שוב.
ילד שיש לו בסיס חזק, נכנס לכיתה עם יותר ביטחון.
לסיכום
שיטת טף־תווים היא לא עוד פעילות העשרה לילדים.
זו שיטה שמבינה שקריאה היא לא רק אותיות.
קריאה היא תהליך מוחי, רגשי וחווייתי.
היא דורשת הקשבה, זיכרון, רצף, דיוק, כיוון, הבחנה וביטחון.
וכשכל זה נבנה דרך מוזיקה, סיפור ומשחק — הילד לא מרגיש שהוא נאבק בלמידה.
הוא מרגיש שהוא מצליח בתוכה.
ולפעמים, זה כל ההבדל בין ילד שנכנס לעולם הקריאה עם פחד — לבין ילד שנכנס אליו עם ניצוץ בעיניים שממשיך ולא נכבה.